כידוע, קצרה היריעה מלפרט את מלוא התשלומים הנדרשים ע"י הרשויות המקומיות והועדות לתכנון ובניה מבעלי נכסי מקרקעין. החל מאגרות בניה, היטלי סלילת כביש, תיעול והנחת צינורות, חיבור מים, ביוב, עבור בהיטלי השבחה בגין כל תוכנית מטיבה ועד לתשלומי ארנונה שוטפים.
זכותה של העיריה לגבות כל אחד מתשלומים אלה קבועה בחיקוקים הרלוונטים לכל חיוב, לעיתים רשאית העיריה לגבות תשלומים כאשר היא מחליטה על ביצוע עבודת פיתוח מסויימת, לעיתים כאשר מאושרת תב"ע ולעיתים במועדים שנקבעו בחוקי העזר השונים. במקרים מסויימים הדין קובע כי לעיריה יש מספר מועדים בהם היא רשאית לגבות את החוב.
למרות שקופתן של מרבית העיריות ריקה, הן אינן נוקטות באופן נרחב בהליכי גביה אקטיביים לגביית התשלומים להן הן זכאיות לשיטתן ובדרך כלל אינן מגישות תביעות משפטיות לגביית חובות, אלא נוקטות בשיטת הגביה הפאסיבית. העיריה "אורבת" לאזרח במספר צמתים מרכזיים בהם האזרח זקוק לאישורים מהעיריה, ואז העיריה מתנה עפ"י זכות שבדין, את הוצאת אותו אישור בתשלום כל החובות החלים על הנכס עד לאותו מועד.
שני הצמתים העיקריים בהם העיריה יכולה לגבות באופן יעיל את החובות מבעל הנכס הם מועד הוצאת היתר בניה ומועד הוצאת אישור העברה לצורך רישום זכויות על שם קונה במקרה של מכירת הנכס, בין אם מדובר במגרש, מבנה גדול או אפילו דירה או בית מגורים.
בפסק דין עתמ 1122/02 יצחקי נגד עירית הרצליה ואחרים נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב מחלוקת בין העיריה לבין בעל נכס באשר לזכותה של העיריה למנוע הוצאת אישור העברה לטאבו עד אשר ישולמו לה היטלי פיתוח והיטל השבחה מבעל הנכס שביקש את האישור. נסיבות המקרה היו כדלקמן: בעל הנכס פנה בשנת 1991 לעיריה על מנת לקבל היתר בניה. במועד זה דרשה העיריה תשלום היטלי פיתוח שונים ובינהם אגרת תיעול והנחת צינורות. התשלומים שולמו והונפק היתר הבניה. כעת טוענת העיריה כי עקב טעות בחישוב סכומי האגרות, נותר חוב שלא שולם ועד אשר ישולם, לא תנפיק העיריה אישור העברה לטאבו.
בית המשפט קבע כי חוב זה משנת 1991 התיישן מאחר וחלפו יותר מ- 7 שנים מהמועד בו היתה לעיריה זכות לדרוש אותו, העיריה לא פרטה מה היתה הטעות בחישוב האגרות, ואף שיש לעיריה זכות עקרונית לתקן טעות ולגבות סכום שלא נגבה עקב אותה טעות, הרי שיש לעשות זאת רק בנסיבות מיוחדות, רק אם קיים אינטרס ציבורי למנוע נזק שיגרם לציבור אם לא תתוקן הטעות. במקרה זה העיריה לא הצביעה על נסיבות כאמור ומנגד יש לתת משקל רב לעובדה שבעל הנכס הסתמך על המצג של העיריה לפיו שילם את מלוא חובותיו עם הוצאת היתר הבניה. לכן אין לעיריה זכות במקרה זה למנוע הוצאת אישור לטאבו.
בנוסף, דרשה העיריה מבעל הנכס היטל השבחה בגין תוכנית שקיבלה תוקף ביום 8.11.90. בעל הנכס טען כי רכש את הקרקע ביום 20.6.91, קרי לאחר מתן תוקף לתוכנית והעיריה לא דרשה ממנו לשלם את היטל ההשבחה במועד הוצאת היתר הבניה (16.4.91) ואף לא במועד הוצאת טופס 4 לבנין (16.1.94) ולכן היא מנועה מלדרוש היטל השבחה כעת במועד העברת הזכויות בטאבו לקונה הנכס.
לפי חוק התכנון והבניה, העיריה רשאית לגבות את היטל ההשבחה בכל מקרה של מימוש זכויות. מימוש זכויות מוגדר בחוק כמועד הוצאת היתר בניה או מועד העברת זכויות בטאבו. מכאן, טענה העיריה, יש לה זכות לגבות את היטל ההשבחה בכל אחד מהמועדים המוזכרים בחוק, לפי בחירתה.
בית המשפט דחה את עמדת העיריה וקבע כי העיריה רשאית – ואף חייבת – לגבות את היטל ההשבחה במועד המוקדם מבין השניים, היינו, במקרה זה במועד הוצאת היתר הבניה. משלא עשתה כן, וחלפה תקופת ההתיישנות, העיריה מנועה מלדרוש את אותו היטל השבחה במועד השני המוזכר בחוק, מועד העברת זכויות בטאבו.
פסק הדין מחזק את אלמנט הודאות וההסתמכות של בעל הנכס על מצגים של העיריה. אם העיריה הוציאה היתר בניה לנכס, חובה עליה לבדוק היטב אילו תשלומים היא זכאית לגבות, ואם היא מתרשלת לעשות כן ואינה נוקטת בהליכי גביה משך שנים ארוכות, היא לא תוכל למנוע הוצאת אישור לטאבו ובכך לאלץ את בעל הנכס לשלם תשלומים ישנים.
חשיבות פסק הדין היא בכך שבעל מגרש שבנה עליו בית ושילם את כל התשלומים במועד הוצאת היתר בניה, ולפי תשלומים אלה חישב את מחיר המכירה של הבית, לא יהיה חשוף לדרישת תשלומים נוספים, שכבר יהיה מאוחר מדי מבחינתו לדרוש מקונה הבית. אף שהדבר אינו קבוע מפורשות בפסק הדין, נראה כי גם מי שרכש דירה או בית והעיריה לא גבתה במועד זה תשלומים שהיתה זכאית לגבות מהמוכר, אזי העיריה לא תוכל למנוע ממנו הוצאת אישור לטאבו בגין אותם תשלומים במקרה בו הוא ירצה למכור את הנכס לקונה חדש.
